אמצעי מניעה - לא מה שחשבת
בשבוע שעבר ציינו את יום המשפחה. יום שבמקור נקרא יום האם, אולם ברוח הזמן והשינויים - שודרג ליום המשפחה. האחדות המשפחתית ותחושת הביחד חשובים גם בפנג שואי, וקיימות דרכים רבות לחזק אותם בבית. יחד עם זאת, ישנו מקום אחד בו רצוי שהביחד המשפחתי יהיה מחוץ לתחום עבורו - והכוונה היא לחדר השינה של ההורים. ומיד אסביר.
אני לא מתכוונת להתכרבלות כייפית משותפת של ילדים והורים בשבת בבוקר. ואני גם לא מתכוונת ללינת תינוקות רכים בשנים בחדר ההורים כחלק מעיקרון הרצף, או הנוחות שבהנקת לילה.
אני מתכוונת ללינה משותפת וקבועה של ילדים בחדר ההורים. ילדים שהם בגילאי הגן ובית הספר. מצב בו נמצאות מיטות הקטנים בחדר השינה, ואף לשינה משותפת של כל בני המשפחה באותה מיטה. למרות שקיים בבתים הללו חדר ילדים נחמד - הילדים אינם ישנים בו.
חשוב לי להקדים ולומר שמדובר בהורים מסורים טובים והגונים, שמבחינתם רואים את טובת הילדים מול עיניהם.
אומנם לא מדובר בתופעה רווחת, אך גם לא במקרים נדירים. במהלך השנים אני רואה מעת לעת סידורי שינה כאלה ביעוצים שאני עורכת, ולכן חשוב לי לכתוב על הדברים. זה לא מצב נכון לילדים הזקוקים למרחב אישי, ולא בריא ליחסים בין בני הזוג.
********************
המקום: אי שם בארץ.
הנפשות הפועלות: זוג צעיר ומקסים הורים לשני ילדים.
סדר היום: עמוס - טיפול בילדים, חיי משפחה, שתי קריירות וים של מטלות ומשימות.
בשיחת הטלפון הראשונה תיארה בפני האישה את תמונת המצב: "אני לא מרגישה טוב בבית...משהו לא עובד שם.....משהו לא מסתדר לי...אני רוצה שתבואי ותראי מה ניתן לעשות...אילו יכולנו לעבור לבית אחר היינו עוברים...אבל אין לנו אפשרות כרגע". הדברים נשמעו כלליים ולא ממוקדים. היה לי קשה להבין במה מדובר ומה באמת מפריע לה.
קבענו להיפגש.
******
בסיור המשותף בבית, היא מציגה לי את החדרים. "זה חדר הילדים" היא אומרת ומצביעה על חדר מתוק במיוחד. אני מסתכלת ורואה חדר מקסים ומאובזר שיש בו הכל. חוץ ממיטות.
"היכן המיטות"? אני תוהה "הילדים לא ישנים כאן...הם ישנים איתנו...ככה זה היה מההתחלה". היא עונה, נבוכה מעט. שותקת לרגע וממשיכה "כשהם היו תינוקות, זה דווקא היה מאוד נוח...."
אנחנו ממשיכות לעבור בין החדרים ומגיעות לחדר השינה "וזה חדר השינה שלנו. של כולנו" היא מסבירה את המראה שאי אפשר לטעות בו. אני לא יודעת אם לכך התכוון המשורר כשכינה את חדר השינה חדר מיטות, אבל החדר בהחלט ענה להגדרה הזו. מיטות מקיר לקיר. באמצע החדר נמצאת המיטה הזוגית, ומשני צידיה מיטות הילדים.
"אני מרגישה שזה כבר לא מתאים יותר" היא מוסיפה". "את צודקת" אני מאשרת.
"אבל קשה לי אחרת. אני אוהבת להרגיש אותם בלילה,
לשמוע את הנשימה שלהם....אני בטוחה שגם הם מרגישים כאן יותר מוגנים". אני מקשיבה לה בסבלנות.
"אבל אולי הגיע הזמן..." היא אומרת. ונדמה שיותר מאשר היא מדברת אלי, היא מהרהרת לעצמה.
******
רציתי לשאול אותה מדוע ויתרו על המרחב הזוגי שלהם. על המקום הכי אינטימי שלהם בבית. על מקום של אהבה ופרטיות. רציתי, אבל לא שאלתי. כי ידעתי שלא תהיה לה תשובה. כי לפעמים הזמני הופך לקבוע. כי לעיתים אנשים פועלים מתוך כוונה טובה, אבל לא מודעים להשלכות ולתוצאות. מה שכן היה כבר ברור - שהם התרחקו. שתהליכים שקרו בבית התרחשו במקביל גם בחיים. שמרגע שהם ויתרו על המרחב הזוגי שלהם בבית - הצטמצם מאוד גם הביחד של שניהם. זמן איכות לשיחות קטנות ושיתוף, לבילוי, למגע אוהב, או סתם להיות קרובים.
חבל מאוד שכך קרה.
אבל אני מאמינה שעוד אפשר לתקן.
*******
בסוף הפגישה, כשהרגישה מספיק קרובה ובטוחה לסמוך עלי, סיפרה בכנות נוגעת ללב, שהיא זו שהתעקשה להשאיר את הילדים בחדר השינה, למורת רוחו של בעלה. שמתחת לאידאולוגיה ותפיסת העולם הנאורה, מסתתר לו פחד. פחד להישאר שניהם בחדר ולגלות שזה כבר לא כמו פעם. להודות בינה לבין עצמה שאבד לה החיבור העמוק שהיה שם בהתחלה, כשהתחתנה עם אהוב נעוריה. שהיחסים ביניהם מדשדשים. שהתשוקה נעלמה.
לכן נאחזה בילדים. כסוג של "דבק" שיחבר ביניהם.
כ"אמצעי מניעה" שיספק לה תירוץ כדי להימנע מיחסים אינטימיים.
********
לאט לאט התמונה התבהרה. היא מבקשת להציל את הזוגיות שלהם. היא מבינה שצריך לעשות שינוי כלשהו. מבקשת את עזרתי ליצור עבורם בבית מקום אינטימי רק שלהם בו יוכלו לחוות שוב את מסתורי הגוף והנפש...
את הביחד שידעו לפני בואם של הילדים והקריירות.
********
אחרי שבועיים קיבלתי בוואטסאפ תמונות של השינויים. מיטות הילדים חזרו למקומם הטבעי בחדר הילדים, וחדר השינה נראה אחרת לגמרי. עם עיצוב רך ורומנטי ובעיקר עם הרבה מקום לאהבה....
אני אופטימית.
יום אהבה שמח!